החלטה בתיק ת"א 3130-09

הנתבעת עתרה לביטול מינויו של פרופ' פליקס אומנסקי, כמומחה מטעם בית-המשפט בהליך הנדון וכן, לפסילת חוות דעתו מיום 18.07.10. 

בפני נדונה תביעת התובעת בעילה של רשלנות רפואית. לטענת התובעת, טיפול כירופרקטי שניתן לה אצל הנתבעת, גם לדיסקציה של העורק הוורטברלי וכפועל יוצא מכך, לאירוע מוחי. 

התובעת תמכה תביעתה בחוות דעת רפואיות שנערכו על ידי ד"ר פלדמן, בתחום הנוירוכירורגי, ד"ר טסלר - רפואת עיניים וד"ר פלשמן - בתחום הפסיכיאטרי.

הנתבעת הכחישה כל התרשלות מצידה וכל שכן, הכחישה קיומו של קשר סיבתי בין הטיפול הכירופרקטי שניתן לתובעת, לבין הדיסקציה של העורק הוורטברלי. 

מטעם הנתבעת הוצגו חוות דעת רפואיות של פרופ' צבי רם- בתחום הנוירוכירורגיה, פרופ' גוטמן - נוירואופטומולוגיה, וד"ר נועה קרת - בתחום הפסיכיאטריה.

לאחר שהוגשו חוות הדעת ולנוכח המחלוקות הקוטביות שנתגלעו בין המומחים בתחומים הנזכרים, ראיתי לנכון למנות, כמומחים מטעמי, את פרופ' אומנסקי - בתחום הנוירוכירורגיה, פרופ' לבנשטיין - רפואת עיניים וד"ר גונן - בתחום הפסיכיאטרי. 

ביסוד בקשה זו, עומדת חוות דעתו של פרופ' אומנסקי וממצאים העולים מחקירתו, כמפורט בפרוטוקול הדיון מיום 14.06.11. 

אין חולק, כי בחוות דעתו ציין פרופ' אומנסקי כי מצא קשר סיבתי ברור בין הטיפול הכירופרקטי שעברה התובעת לבין הקרע, שנוצר בעורק הוורטברלי. 

בדיון שהתקיים ביום 14.06.11, נחקר פרופ' אומנסקי ארוכות על חוות דעתו ובעיקר, בדבר מסקנתו אודות קיומו של קשר סיבתי ובפרט, מקום בו הדיסקציה מתרחשת כחודשיים ימים לאחר הטיפול הכירופרקטי.

ניתן לומר, כי גם לאחר חקירה מאומצת ומעמיקה, נותר פרופ' אומנסקי איתן בדעתו, כי חלוף כחודשיים ימים, הוא כשלעצמו, אינו שולל קיומו של קשר סיבתי בין הטיפול הכירופרקטי לבין התרחשות הדיסקציה. 

טענת הפסלות ועילת הביטול שבפי הנתבעת, תומכת יתדותיה בעובדה כי רק במהלך חקירתו של פרופ' אומנסקי, נשמעה מפיו הצהרה כי הוא אינו ממליץ למטופליו על טיפול כירופרקטי וכי לדעתו, המדובר בטיפול שהסיכונים בצידו הם רבים. 

הנתבעת סבורה כי לפרופ' אומנסקי דעה קדומה נגד טיפול כירופרקטי וכי בהיותו פועל תחת הנחת עבודה זו, הוא לא טרח להעמיד במבחן את המקרה הבודד שתואר בספרות הרפואית (Casereport) לפיו, סימנים נוירולוגיים עקב דיסקציה, יכולים להופיע בטווח שבין מספר דקות ועד חודשיים ממועד הטיפול. 

עוד נטען, כי פרופ' אומנסקי פטר עצמו, ולא מנימוקים מבוררים, מהצורך לעמת בין ממצאי המקרה הבודד, לבין מחקרים ומאמרים נוספים שהגיעו למסקנה נוגדת.

הנתבעת סבורה, כי פרופ' אומנסקי פעל תחת השפעת אותה דעה קדומה שהוא אוחז בה, ביחס לטיפול כירופרקטי, ועל כן לא העמיד לבחינה מושכלת וביקורתית, את הגישות השונות שבאו לידי ביטוי בספרות הרפואית ובעיקר, כי לא התמודד עם מאמרים נחשבים, המבטאים גישה הפוכה לזו שבאה לידי ביטוי, במאמר היחיד שעליו הסתמך פרופ' אומנסקי. 

לשיטת הנתבעת, מהטעמים שנמנו בבקשתה, כנזכר לעיל - מתקיים חשש ממשי כי פרופ' אומנסקי מונע מדעה קדומה כנגד טיפולים כירופרקטיים ו/או, כי ערך את חוות דעתו תוך משוא פנים. 

התובעת, בתגובתה, מציינת כי הנתבעת  לא היתה מעוררת בקשה מעין זו, אלמלא כישלונה החרוץ לקעקע או להפריך ממצאיו של פרפ' אומנסקי וכי, קיומם של מאמרים רפואיים המבטאים עמדה נוגדת ו/או חולקת - אין בהם כדי לבסס הטענה בדבר קיומה של דעה קדומה מצידו של המומחה. שלא לדבר על כך, כי טענות הנתבעת המוכחשות, כשלעצמן, לכל היותר עשויות להשפיע על משקל חוות הדעת, אך בוודאי שלא, על קבילותה. 

בתשובתה מציינת הנתבעת, כי עמדתו של פרופ' אומנסקי ביחס לטיפול כירופרקטי אינה פרי ניסיון או התנסות וכי לנוכח מרכזיות הטיפולים הללו להליך, אין זה ראוי ואף בלתי סביר, כי בית המשפט יעשה שימוש בחוות דעת של מומחה המביע התנגדות ברורה ונחרצת לסוג טיפול זה.

עוד נטען, כי גישתו השלילית של פרופ' אומנסקי כלפי טיפול כירופרקטי, אינה נסמכת על מסקנות רפואיות מעמיקות ובוודאי, שאינה פרי מחקר או ניסיון רפואי.

לא יהיה זה מופרך לומר, כי דווקא מתוך ההכרה ברום מעמדו של מומחה רפואי שמינה בית המשפט, נגזרת חובתו המוגברת של בית המשפט, להקפיד כי בהתנהלותו של המומחה לא דבק פגם או רבב, המטיל צל או עננה על היותו נטול פניות ונטול כל חשש למשוא פנים, ואפילו למראית עין. זאת, לצד הבטחת עצמאות שיקול דעתו של המומחה.